<h1>מגן אבות להמאירי — הענין התשעה עשר</h1>
<h2>דף כה.</h2>
עוד יש לנו לדין במה שהראו לי אותם התלמידים בשיטת הרב ז"ל בענין מה שארז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגלוי עריות וש"ד, שאנחנו כללנו במס' סנהדרין שבאלו השלשה אף בצינעא ואף שלא בשעת השמד יהרג ואל יעבור, ולא סוף דבר בגוף העבירה אלא אף בחלקים ממנה כגון שיתרפא בעצי אשרה שאין כאן גוף ע"ז, אלא מלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים י"ג י"א), ואפי' הכי אין מתרפאין אפי' במקום סכנה, ובגלוי עריות נמי כגון מה שאמרו (סנהדרין ע"ה.) באחד שנתן עינו באשה אחת וכו' אמרו ימות ואל תעבור לפניו ערומה, וכן ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר, ואע"ג דבהני מיהא אין כאן גוף עבירה אלא משום לא תקרבו לגלות ערוה (ויקרא י"ח ו') ושאר מצות כל שבצנעא ושלא בשעת השמד מותר, אלא שבפרהסיא אף שלא בשעת השמד. או שעת השמד אף בצנעה יהרג ואל יעבור, וכללנו בכלם אחר כן דבכולהו דוקא במתכון להעביר. אבל להנאת עצמו אף בע"ז וג"ע מותר אף בשעת השמד ואף בפרהסיא ויעבור ואל יהרג. והוא שהקשו (שם ע"ד:) והא אסתר פרהסיא הוה, תרצו בה אמ' אביי אסתר קרקע עולם היתה. כלומר שלא היתה היא עושה כלום שלא היתה הולכת מעצמה אלא שעל כרחה היו מוליכין אותה, ואין אומרים ליהרג ולא לעבור אלא א"כ כשיאמרו לה לכי והבעלי לפלוני ואם לאו הרי אנו הורגים אותך, ורבא תירץ הנאת עצמן שאני, כלומ' (לאפי') [שאפילו] לא היה בה טעם קרקע עולם כגון שאמרו לכי והבעלי לפלוני תעבור ואל תהרג (דלדעת) [דלהנאת] עצמן שאני, וכן בע"ז אמרו (פסחים י"ג:) מה ראו חנניא מישאל ועזריה להפיל עצמן לכבשן האש כלומר שהרי לא לדעת ע"ז היתה אלא לכבוד עצמו שיהא נורא אצלם ולא לעלוי יראתו כלל, וכן אמרו (מגילה י"ב.) מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה מפני שהשתחוו לצלם וכי מש[ו]א פנים יש בדבר כלומר והיאך ניצולו, ותירץ הם לא עשו אלא לפנים והב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים, הואיל ולא היה הדבר עשוי אלא להנאת עצמו ולכבודו. וכן ממה שאמרו (סנהדרין ע"ד:) קוקי ורימונקי היכי יהבינן להו — והם כלים שמתחממין בהם וביום אידם שואלים אותם להתחמם רוב העם בבתי ע"ז שלהם — וקאמר שמאחר שאינם רוצים בהם אלא להנאת עצמם דהיינו להתחמם בם אין ראוי ליהרג עליהם לעכבם שלא ליטול הא בשפיכת דמים מיהא אף להנאת עצמו כגון שיש עליו דין נקמה אסור שהרי העבירה עשויה ויש שם אבוד נפש.
ונמצא לדעת זה שזו שאמרו (שם) האי גוי דאמר ליה לישראל קטול אספסתא [ושדי לחיוואי] בשבתא ואי לא קטילנא לך דאי אמר קטול אספסתא ושדי לחיותא מותר ומשום דלהנאת עצמו קא מכוין ואי אמר ושדי לנהרא אסור, פירושה או בפרהסיא או בשעת השמד, דהא בשאר מצות כל שלא בשעת השמד ובצנעא אף מה שהוא בכונת העבירה מותר.
זו היא שיטתינו, אלא שיש אומרים דהני תלת אף להנאת עצמו אסור, וזו של אסתר הם משיבים שפנויה היתה ואיסור פנויה בהדי גוי לאו דאוריתא היא אלא מבית דינו של שם, ואע"ג דנסבה וכל דרך חתנות איסור תורה הוא, חתנות הבא מחמת אונס אינו קרוי חתנות ואף כשאתה קורהו חתנות לאו גרידה הוא ולא נאמר בעריות ליהרג ולא לעבור אלא באשת איש וחברותיה מחייבי מיתות או מחייבי כריתות. ומה שאמרו בחנניא מישאל ועזריה בפסחים ובמגילה (י"ב.) על הדרך שכתבנו שם, לא היתה ע"ז גמורה אלא אנדרוטי של מלך היתה להטיל אימתו ולהגדיל יראתו, ובזו כל שלבו לשמים מותר, וכן ההוא דקוקי ורימונקי דכתיב לעיל דלהנאת עצמם מותר היתה, ליכא איסור ע"ז אלא משום נתינת מכשול לפני עור, וכל שבסכנה ולהנאת עצמן מותר, הא ע"ז גופה וג"ע גופיהו אף להנאת עצמן אסור. ואף דעת רבינו משה ז"ל ודעת רבינו שלמה נראה כך, אלא שראיתי להרב ז"ל (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ב) שמכריע כשיטה זו האחרונה ומביא ראיות מוכרחות לפי סברתו וכתב בשיטה זו האחרונה דאף להנאת עצמן בהני תלת יהרג ואל יעבור, ולא התירו בהנאת עצמן אלא בשאר מצות, ונותן טעם לדבריו בשלש עבירות אלו, לא נאסרו מפני קדוש השם בלבד שהרי אף בצנעא נאסרו אלא מפני חומר המצוה ומתוך כך אף להנאת עצמן אסור.
ומ"מ איני רואה הכרח בסברא זו, שהרי מ"מ אע"פ שלחומרתם נאסרו אף אני אומר כן, אלא שמ"מ זו היא חומרתם שמאחר שהוא מתכוון להעביר אף בצנעה חייב למסור עצמו. והרב מוסיף אומץ להביא ראיות על דעת זה חדא הא דאמרינן הכא בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה וכן באדך שמעתא חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד. ורפוי ודאי הנאת עצמו הוא ואפ"ה בהני אסור, ועוד הביא ראיה מאותו שהעלה לבו טינא (סנהדרין ע"ד:) ואמרו חכמים ימות ולא תבעל לו וכו' וודאי להנאת עצמו הוא ואי משום דאיהי לא אניסא מ"מ אחר שהוא אנוס (אלא) [אלו] הותר להנאת עצמו היה מותר אע"ג דאיהי לא אניסא, דהא שבת בחולה שיש בו סכנה מתירין לחלל את השבת אע"ג דהמחלל לא אנוס.
ועוד הביא הרב ראיה ממה שאמרו באחרון של יומא (פ"ב.) עוברה שהריחה [בשר] קדש וכו' שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד, והכא ודאי הנאת עצמה היא ואפ"ה בהני תלת הם עומדים בפני פקוח נפש אע"ג דלהנאת עצמה הוא.
אלו הן ראיות הרב ז"ל והם נראות כמוכרחות, וכד מעיינת בהו שפיר נראה לי שחוץ מכבודו של הרב אינן ראיה כלל. חדא דהני תלת דקא מייתי דהיינו הא דבכל מתרפאין וכו' והך דאותו שנתן עיניו באשה אחרת וכו' וכן הא דעוברה שהריחה וכו' כולהו אפשר לתרוצינהו דהני כולהו ליכא בהו גזום דהריגה אלא שיש בו סכנת חולי, ואין הדבר ברור אם ימות בכך אם לאו, ואף כשיאמרו לו הרופאים אין לו תקנה אלא בכך, כמה שערים יש למקום לרפאות מה שאינן נראות לרופא, וכמה בני אדם מתים בפניהם ורפואתם קרובה, וכמה שאין דנים אותם למיתה והם מתים בפניהם, ומאחר שהדבר אינו ברור וכן שאין בו גזום הריגה, אין ראוי להתירן מחמת הנאת עצמו, הא כל שבגזום הריגה אם להנאת עצמו הוא, שרי.
ועוד יש לי לומר וכן נראה לי עקר שלא נאמר הנאת עצמן שרי, אלא במי שראוי לחלק בין הנאת עצמו לכוונת העברה מתורתו, והיינו גוי הבא לאנוסת ישראל כי ההיא (שם) דקטול אספסתא ושדי בנהרא וקטול אספסתא ושדי לחיותא. וכי ההיא דחנן חייטא דאמר ליה חד לגיון אכול נבלתה ואי לא קטילנא לך. וכן ההיא דאסתר אצל אחשורוש, וכן צלמו של נבוכדנצר וכן ההיא קוקי ורימונקי אבל כל שבישראל אצל חבירו כשהאחד מגזם לחברו או ישראל בעצמו כשמסתכן מחמת החולי אינם בכלל, שהכל בכלל העברה הוא, אחר שהם מצוו[י]ם על קדושת השם מדכתי' ואהבת וגו'. וכן בערוה מקראי דנערה המאורסה, ושפ"ד מן הסברא, ואין לחלק בהם כלל בין להנאת עצמם בין לכונת העברת דתו שהרי שניהם בכלל הדת ואין הענין בלא כונת העברה, הא כל שבגוי לישראל יש לחלק ביניהם בין כונת העברה להנאת עצמן. והדברים ברורים. אלא שנשארה להרב מעט ראיה ממעשה דרב כהנא האמור בראשון של קידושין (מ'.) דתבעתיה ההיא מטרוניתא וסלק לאיגרא ונפל ומית ואמר הרב ז"ל (דאיכא) [דליכא] למימר דלפנים משורת הדין עבד שאין ראוי למסור עצמו למיתה לפמשה"ד והעושה כן עבירה גדולה בידו דכתי' אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' (בראשית ט' ה'). וכבוד הרב במקומו מונח, דכל שבקדוש השם אין עבירה בעשיית לפנים משורת הדין אע"פ שאינו מחוייב בכך, אדרבה יש לו בכך שבח מרובה. וכדאיתמר התם עליהו גבורי כח עושי דברו, וכן בר"ע מצינו (עירובין כ"א.) שאמר מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חבירי, וכן כמה גדולים וקדושים שמסרו עצמם על קדושת השם אשריהם ואשרי חלקם.
ואף כשרצה הרב לומר כן, על כל פנים אפשר שהיה מתכון לברוח, וכדאמ' לה איזיל ואקשט נפשאי (שם), והיה רוצה לצאת דרך גג ונזדמן שנפל, ואף לשון נופל מת מורה כן, ואף בזו נאמר דקבליה אליהו ז"ל וזה יורה שנזדמנה לו יציאתו בסכנה גדולה אלא שנעשה לו נס, ונמצאות ראיות הרב ז"ל שבמחילת כבודו אין ראיה מהם כלל, אלא שהענין מ"מ מחלוקת ביד מפרשים ואיני כמכריע ביניהם, אלא שאני אומר שאין למחות בשיטת המתירים בכלם להנאת עצמן מכח ראיות אלו כלל על הדרך שכתבנו והדברים ברורים.
